Hebrew short stories

[dbkillerex]

אני נזכר עכשיו איך הייתי מטפס על עץ השקמה בגבולות אדמת השבט ומביט בעולם. הזריחה הייתה תופסת את עיני, לפעמים קרנה בצהוב, ולפעמים עלתה באדום בגוונים מעומעמים כאילו לא הייתה מעוניינת להתחיל את היום. רק היום בבוקר ישבתי שם וצפיתי כיצד עלתה בכתום בוהק וכאילו הציתה באש את קצוות העננים, והתפעלתי מעלי הדשא בגבעות הרחוקות אשר נותרו רטובים משאריות הגשמים של אמש והבריקו מן האור. ירדתי מן העץ ברגע שהשמש סיימה לתפוס את מקומה בשמי הבוקר מאחר והאגמים למזרח המחנה סנוורו אותי בהבזקים של אור שבור. אני מתחרט על זה עכשיו. 

אני מנער את ראשי, זה לא הזמן לשקוע במחשבות פשוטות כאלו. אני בורח, אני רץ; בהסתכלות לאחור, כאשר אני עוצר לנשום, אני רואה שלוליות קטנות בגוון סנגריה- דמי ניתז על גבישי הקרח בכל צעד. תמיסת החיים שלי ניקזת מבשרי בכזו קלות שאני מתחיל להרגיש אמפתיה לכל הלימונים שסחטתי בחיי. 

נביחות שוברות את הדממה, אך אני שומע רק את קול פעימות לבי באוזניי.

בני האדם רדפו אחריי במזחלות וחניתות. מעולם לא חשבתי שהם יהיו כה פראיים, התעווה בעיניהם מפחידה מכל האורקים במחנה גם יחד. דבר אחד אני יכול לומר לטובתם, כשנפלתי שמתי לב: לזאביהם פרווה כה יפה, צחה כשלג; כמעט וזה גרם לי לשכוח כמה חדות השיניים שלהם.

---

חשכת הלילה כיסתה אותי כגלימה דרך ווילונות פתוחים, באותה הדרך עליה היא חוזרת כבר כמה ימים. טלוויזיה עתיקה בפינת החדר, אשר דלוקה בעיקר כדי לארח לי חברה, הטילה על פניי אור עמום. לרגע עלתה על המסך סצנה מסרט והחדר כולו נגלה לעיניי וברגע הבא המסך החשיך והאפלה שוב חלשה עליי, ושוב לא יכולתי לראות מעבר לקצות אצבעותיי.

אז שכבתי במיטה והאזנתי לשקט הצורם. תהיתי לרגע, איך בכלל ייתכן ששקט יהיה צורם? כאילו וכבר כמה שנים שיש לחיי מוזיקת רקע ופתאום נעלמה, ורק משנדם הרעש גיליתי מהו שקט אמיתי.

אני מניח שמדובר היה בפסקול מתמשך לריקוד מתוחכם ביני לבין מישהי שאהבתי, או אולי בכלל זה היה קולו המנחם של אדם שעזב את חיי. אני לא יודע את חסרונו של מי כאבתי באותו הלילה.

עברו רגעים ספורים אחרי רדת הערב, וכבר האוויר נהיה צונן, ואדים עיטרו את נשימתי. רעדתי קלות ותליתי את ידיי מעבר לקצה המיטה, ליד גוף החימום שנח לרגליה. החורף כבד והוא עוד מעט כבר קורס מהעומס. כמוני.

הרי הקור והחושך שאני מתנגד אליהם הם ברירת המחדל של היקום כולו- הם יהיו שם אחרי מותו של הכוכב האחרון, של כל חי ונושם ואוהב, אחריי שברן של כל ההבטחות המכילות "תמיד" ו"לנצח". לכן אני זוכר בחיבה את שני המכשירים האלו שאירחו לי חברה בחורף ההוא, תנור החימום ומסך הטלוויזיה. שנדמה היה לי שנלחמו בעולם כולו למעני. הרגשתי שניסו לומר, בדרכם שלהם "לפחות לעכשיו חם ונעים ואינך בודד, ואם זה תלוי בנו, כך יהיה גם מחר".

מאוחר יותר ניסיתי לאמץ את זה כגישה לחיים, "לפחות לעכשיו אני עוד לא נשברתי- אני עוד כאן, אני עוד מנסה. ואם זה תלוי בי, כך יהיה גם מחר".

---

"היי, למה אתה בצד? בוא, צא קצת לפגוש אנשים אחרים", משפטים כאלה הוא שמע כל הזמן. בהתחלה זה לא עניין אותו, אך התלונות לא פסקו. כטיפות מים עיקשות הן שחקו את הגנותיו במשך שנים עד שחלחלו לבסוף לאוזניו ולחשו לו בשנתו שמשהו בו מקולקל. משפטים אלה באו מפיהם של אנשים שבכל לבם האמינו שהם הקול המכוון אותו אל האור בקצה המנהרה. הם לא שאלו אותו אם הוא רוצה לצאת, למרות שב"מנהרה" שלו, בביתו, בחדרו, יש קירות לצייר עליהן והד לשיר איתו וצללים לשחק איתם.

נתן היה כאדם שלישי- הוא צפה מהצד על עצמו, ללא התנגדות, ללא מילה. הרי הוא היה אדם שקט- זו הייתה הבעיה. נתן צפה כיצד אחרים שמו לפניו מראה ואמרו "הנה מקור כל הבעיות שלך" בעודם מקיפים את כל כולו במחוות ידיים רחבה "...אנחנו צריכים שתשנה את זה."

התהליך היה איטי, בהתחלה נדמה היה כי הוא יוצא מן החושך אל האור. הוא פתח את פיו שכאילו היה תפור כל השנים האלה, ניגב את האבק שהצטבר בקצוות ודקלם משפטים של אנשים אחרים "שלום" "ה-היי" "מה נשמע... אחי?". אלו נשמעו זרים על לשונו, אבל הוא בלע את המבוכה ונשך חזק את שפתיו שלא יאמר דבר אחר, כל דבר שהוא באמת מתכוון אליו. זה עבד.

האור סנוור אותו בהתחלה, הוא עצם את עיניו, והתרחק יותר ויותר מאזור הנוחות שלו. פתאום הוא גילה את הצורך באהבה, בחברות ובשייכות. דברים אלה הוא תמיד ידע שקיימים, אך מעולם לא דמיין שימצא להם מקום בתוכו. בו בזמן התחילו אנשים להתקרב אל נתן, כעשים שנמשכים לאש באמצע הלילה- לא בגלל שהם יודעים מה טיבה של האש, לא בגלל שהם מעריכים את החום שלה, אלא כי הם אוהבים את האור שהיא מספקת ובבוקר הם ימשיכו הלאה למשהו בהיר יותר.

בתקופה ההיא נתן הרגיש כחוקר טבע בג'ונגל אורבני, עם מחברת ועט הוא רשם באופן מסודר את כל מה שהאנשים האחרים עושים. איך הם מחייכים, לאן הם מסתכלים כשהם מדברים עם מישהו, איזו תנועת יד מתאימה לאיזה משפט. ככל שעשה זאת יותר, כך האנשים האלה נהפכו ליותר מובנים אך פחות מעניינים. במחשבתו פירק את הווייתם לקטגוריות ומאפיינים, תצפיות ונתונים ופתאום לא היו הם עוד "אנשי האור", אלא אנשים פשוטים ולא טובים ממנו בדבר, רק שונים. שום כמות של העמדת פנים לא יכלה באמת לגשר על הפער בין מי שהיה לבין אותם האנשים שמצא את עצמו כה נואש לחברתם. אך הוא לא התכוון להפסיק לנסות.

נתן כאילו עקר את עצמו מהשורש כדי לרדוף אחר אותם עשבים שוטים, ולאחר כמה שנים הוא כבר לא יכל לזהות את עצמו. הפה שפעם לא ראה שימוש לא ידע לעצור והידיים שידעו רק להשתלב חיפשו גוף אחר להחזיק. כל דבר שיכל לשנות למען אחרים, שינה. לא עוד היה אדם כאדם, אלא חימר בידי יוצר. אנשים זרים עברו והשאירו עליו טביעות אצבע, צלקות, עיוותו אותו כאוות נפשם- והוא מצידו לקח את הסימנים שהשאירו עליו ולמד אותם, אהב אותם, העריץ אותם.

באותה תקופה פיתח בפעם הראשונה רגשות של קנאה, של תסכול, של חרדה.

החיים היו כזירת קרב, ואף אחד לא ידע על מה הוא נלחם, אך כל אדם היה שלל מלחמה וכל הדרכים היו כשרות. מדי פעם נדמה היה שמצא חבר לנשק, הם מצאו ביחד מכסה מהעולם וחלקו כל חוויה וכאב, אך אלה עזבו במהרה כפי שהגיעו ובסופו של יום תמיד נשאר נתן לבד בחדרו.

 לילה אחד בעודו שוכב במיטה חזרו לקדוח מחשבות בראשו. מה עוד ניתן היה לעשות בשביל אותם אנשים שדחפו אותו אל העולם ואז שכחו ממנו? כלום. הוא כבר עשה הכל. אך לאורך כל הדרך רק אדם אחד נשאר איתו- רק הוא עצמו.

"התגעגעתי אליך" הוא פתאום אמר בקול צרוד לחלל החדר הקטן, ותשובתו שלו הדהדה בחזרה "כן, אני יודע. אני כאן". הוא חייך מעט, חיוך כמו סדק על שפתיים ששבועות לא התעקמו לכיוון הזה. הוא עצם את עיניו ונתן לעצמו לרחף בדמיונו. שוב פתאום היה במקום שלו, עם עצמו, עם היצירות שלו, עם הצללים שלו.

הוא יצא מוקדם בבוקר לאחר מכן, מסתכל ימין ושמאל שאף אחד לא שם לב אליו. הוא הסתכל על הצל שלו, כתזכורת שיש תמיד דבר שלא יעזוב אותו, מישהו אחד לפחות. אותו היום נמשך באיטיות ואנשים מגיעים והוא נח ומסתכל על צילו, אז בא אדם ועומד מולו ואומר "היי, מה אתה עושה פה בצד? בוא תצטרף לכולם"

ונתן מרים מבט ומסתכל לתוך עיניו "... בשביל מה?" הוא שואל, בכנות.